"מה למדת בגן היום, ילד מתוק שלי?"
מחקרים מצאו שההורה המודרני נמצא באינטראקציה עם ילדו כ-14 דקות ביום בממוצע. 14 דקות!!!
ומה קורה בזמן היקר הזה?
הנחתות, הוראות, פקודות. "תעשה, תביא, תיקח, תתקלח, תאכל, תכין שעורים, בוא, לך, תקשיב, תתלבש, תנקה, תאסוף", תתתתתתתתתתתת.
רובנו פוגשים את ילדינו אחר הצהריים בתום יום שלם שבמהלכו לא התראינו. גם עלינו וגם עליהם עברו חוויות שונות במשך היום, קרו לנו דברים טובים או רעים… ומה אנו עושים?
מן הסתם שואלים את ילדינו את השאלה הנפוצה – איך היה היום? מה למדת? מה עשית? אבל עוד לפני התשובה נשאבים לשגרת השיעורים, הויכוחים, המקלחות והארוחות.
האם אנו באמת איתם בשעות אלו? וגם אם אנו מקשיבים להם, האם אנו מאפשרים להם להקשיב לנו? האם אנחנו משתפים אותם, את האנשים הכי היקרים לנו בעולם, בחוויות שעברו עלינו בזמן שלא היינו יחד? האם הם יודעים מה עובר על האנשים החשובים להם ביותר בזמן שלא היו איתנו?
אנחנו יכולים לפעול אחרת ולדבר בשפת השיתוף.
שיתוף היא שפה, שיתוף היא הדרך שלי כהורה להראות לילד שלי כמה הוא חשוב לי, כמה אני אוהב אותו, כמה אני מכבד אותו, כמה הוא חכם ויצירתי, כמה דעתו חשובה לי, כמה אני מקשיב לו. מפתיע כמה טובות העצות שאנו יכולים לקבל מילדינו.
בואו נעצור וננשום עמוק לפני שאנו נכנסים הביתה מהחיים בחוץ ונהפוך את הזמן עם הילדים לזמן איכות אמיתי. נשתף אותם, נחלוק איתם את חוויות היום שלנו, ונהפוך אותם למשמעותיים ורצויים עוד יותר בעולמנו. ברגע שנחשוף בפניהם את עולמנו, הם ייחשפו בפנינו ביתר טבעיות, ברצון, מתוך תחושת ערך וממקום של שוויון.
כמובן שרמת השיתוף תותאם לגילו וליכולת ההבנה של הילד. בשפה מובנת וברורה, באופן שהילד יכול להכיל, לא נבהיל ולא נלחיץ, יש לזכור גם, שלא כל דבר הוא בר שיתוף…
ובאותו עניין סיפור קטן:
איש אחד חזר הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת, עייף ומרוגז ומצא את בנו בן השבע מחכה לו בפתח הבית. "אבא, אפשר לשאול אותך שאלה?", שאל הבן.
"ודאי, מה העניין?", ענה האיש.
"אבא, כמה כסף אתה מרוויח בשעה?"
"זה לא העסק שלך, למה בכלל אתה שואל שאלה כזאת?", השיב האב בכעס.
"אני פשוט רוצה לדעת. בבקשה ענה לי, כמה כסף אתה מרוויח בשעה?", הפציר בו בנו הקטן.
"אם אתה ממש רוצה לדעת, אני מרוויח 100 ש"ח בשעה".
"אהה", אמר הבן הקטן בראש מורכן, ואז הרים את ראשו ושאל: "אבא, אתה יכול בבקשה להלוות לי 50 ש"ח?"
האב רתח: "אם הסיבה היחידה בגללה שאלת את השאלה הזאת היא כדי לקבל קצת כסף בשביל לקנות לעצמך צעצוע מטופש או איזו שטות אחרת, לך עכשיו ישר לחדר שלך, תכנס למיטה ותחשוב בבקשה למה אתה מתנהג בכזאת אנוכיות. כל יום אני עובד שעות רבות וקשות כל כך, ואין לי זמן להתנהגות ילדותית מהסוג הזה".
הילד הקטן הלך בשקט לחדרו וסגר את הדלת.
האיש התיישב, כועס אפילו עוד יותר על שאלת בנו: איך הוא מעז לשאול שאלות רק בשביל לקבל קצת כסף?
אחרי שעה נרגע האיש והחל לחשוב שאולי הוא היה קצת קשוח מדי עם בנו. אולי יש משהו שהוא באמת צריך לקנות ב- 50 השקלים הללו? והאמת היא שהוא לא מבקש כסף לעיתים קרובות…
ניגש האב לחדר בנו ופתח את הדלת: "אתה ישן, בן?, הוא שאל.
"לא, אבא, אני ער", ענה בנו.
"חשבתי שאולי הייתי קצת קשה אתך קודם", אמר האב, "היה לי יום ארוך והוצאתי את כל הכעס שלי עליך. הנה לך 50 שקלים".
הבן הקטן התיישב במיטה וחייך.
"תודה, אבא!", הוא קרא, ואז הושיט את ידו אל מתחת לכרית והוציא משם מספר שטרות מקומטים.
כשהאב ראה שלבנו כבר יש כסף, הוא התחיל להתרגז מחדש. הילד הקטן ספר במתינות את הכסף שלו והתבונן באביו.
"בשביל מה אתה צריך עוד כסף, אם כבר יש לך?", רטן האב.
"כי לא היה לי מספיק", ענה הבן, "אבל עכשיו יש לי. אבא, יש לי עכשיו 100 שקלים". הוא הגיש אותם לאביו ושאל: "האם אני יכול לקנות שעה מזמנך? בבקשה, בוא מחר מוקדם הביתה, אני רוצה שנאכל יחד ארוחת ערב…"
כתבה- אפרת תמרקין – מנחת הורים בקבוצות וליחידים.
