יחסים בין אנשים נבנים לאט, לאט ודורשים השקעה מרובה. זרעי היחסים עם ילדינו נזרעים עם לידתו של בכורנו. נתחיל בסיפר קצר:
מרצה זקן הוזמן להרצות בפני קבוצת פרופסורים מהפקולטה למדעי ההתנהגות בנושא "אבני היסוד לגידול ילדים מוצלחים ומאושרים".
להרצאה הוקצו שעתיים. בעמדו בפני הפרופסורים הקשובים, אמר המרצה בשקט: "אנו עומדים לערוך ניסוי". הוא הניח על השולחן מיכל זכוכית גדול והחל להכניס לתוכו 12 אבנים. הוא הניחן בעדינות, זו אחר זו, בתוך המיכל. כאשר התמלא המיכל לגמרי, שאל המרצה: "האם המיכל מלא?". כולם השיבו בחיוב. המרצה המתין מספר שניות והוסיף: "אתם בטוחים?", הוא נטל כלי מלא אבני חצץ ושפך את תכנו למיכל, אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות, עד שירדו לתחתית המיכל. המרצה פנה שוב אל הקהל ושאל: "האם מלא המיכל?" עתה החלו מאזיניו המבריקים להבין את כוונתו. אחד מהם השיב: "כנראה שלא".
"נכון", אמר המרצה הזקן והפעם הוציא מתחת לשולחן סיר מלא בחול. הוא שפך את החול אל תוך המיכל, והחול מלא את החללים בין האבנים הגדולות ואבני החצץ. שוב שאל את תלמידיו. "האם המיכל מלא?" הפעם השיבו כולם ללא היסוס "לא!". הזקן הרים את מבטו, חייך לקהל ושאל : "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה?"
בחושבו על נושא ההרצאה השיב אחד הפרופסורים שבין מאזיניו: " אנו למדים כי גם אם נדמה שעשינו הכל למען ילדינו, תמיד נוכל להוסיף עוד ולהעניק להם יותר".
"טעות, ידידי הצעיר" השיב הזקן, "האמת הגדולה שאליה אני מכוון היא: יש להכניס למיכל קודם את האבנים הגדולות, אחרת לעולם לא נוכל להכניס את שאר הדברים". אמר, הסתובב, ועזב את האולם.
מהן האבנים הגדולות שלנו ההורים?
במסגרת עבודתי אני פוגשת בהורים למתבגרים, רבים מהם טוענים שהמתבגרים שלהם לא "סופרים אותם", לא מתייחסים אליהם, לא מקשיבים להם. הם סובלים מחוסר תקשורת עם המתבגר שלהם וחוששים מנתק בעתיד.
הורה ששואף להיות גורם משמעותי בחיי ילדו המתבגר, צריך להשקיע בבנית מערכת היחסים כבר מינקות. הורה שהוא חלק אינטגרלי מסביבת חייו של ילדו הצעיר, בהכרח יישאר משמעותי עבורו גם כאשר הוא יתבגר.
האבנים הגדולות שלנו ההורים הן תקשורת והקשבה, שיתוף, וקבלה ללא תנאי, ראיית היש אצל הילד, מעורבות, סובלנות, רגישות, תרומה ומועילות, גבולות ובטחון.
רק אחרי שהכד שלנו יהיה מלא באבנים אלו נוכל להוסיף חצץ, וחול
