הנה עברו ארבע שנים והיום נפתחת בטכס מרשים עוד אולימפיאדה,
לא יכולתי שלא להזכר בסיפורו המדהים של מייקל פלפס אלוף אולימפיאדת בייגינג. זה שכל העולם עמד נפעם ומחא לו כפיים. הישגיו המדהימים מתעצמים לנוכח סיפורו האישי.
"מהרגע הראשון מייקל לא היה ילד רגיל", מספרת דבורה פלפס, אמא של השחיין הפנומנלי, "הוא נולד ענק, שמן וגבוה. הוא שאל טריליונים של שאלות מדי יום, תמיד דאג להיות במרכז תשומת הלב. במסגרות מחוץ לבית לא היה לו קל בכלל: הגננות והמורות תמיד התלוננו שהוא לא מסוגל לשבת רגע אחד בשקט, לא שמר את הידיים שלו לעצמו, ותמיד דאג להצחיק את החברים ולנדנד להם כדי לזכות בתשומת הלב שלהם. תמיד היתה לי את השיחה הקבועה עם הגננת: 'הוא לא מסוגל לשבת בשקט', 'לא מסוגל להיות בפוקוס'. בבית הספר הודיעו לי שלמייקל יש התנהגות 'לא בשלה'.
אז אמרתי למורה: 'אולי הוא משועמם?'. והיא ענתה לי: 'אה, לא. הוא לא מחונן, אם זה מה שאת רומזת. ממש לא'".
לעולם לא אשכח את מה שאחת המורות שלו אמרה לי פעם: 'הבן שלך לעולם לא יצליח להתרכז בדבר. שום דבר לא ייצא ממנו".
גם עם החברים לא היה קל: מייקל פלפס היה ילד מגודל, וההתפתחות שלו היתה מעוותת: האוזניים בלטו מצדי הראש, כפות הידיים נתלו מתחת לברכיים. הילדים הציקו לו וקראו לו בשמות, וכשפעם אחת העיז להחטיף בחזרה – הוא הושעה.
כשפלפס הגיע לכיתה ה', רופא המשפחה העלה את הסברה שהילד סובל מ-ADHD (הפרעת קשב וריכוז). אחותו של מייקל, וויטני, היתה שחיינית צעירה, ורופא המשפחה, חובב שחייה אף הוא, פגש אותה מדי פעם בבריכה, מלווה באחיה הקטן והשובב.
"הוא היה רץ מסביב לבריכה כמו מטורף, בלי הפסקה, וחוטף סנדוויצ'ים וחטיפים מאנשים תמימים שישבו ואכלו להנאתם", מספר הדוקטור.
מכאן ועד אבחון של היפראקטיביות ומרשמי ריטלין הדרך היתה קצרה מאוד.
"זה עזר", מעידה דבורה פלפס, "אבל רק קצת. הוא הצליח להיות קצת יותר מרוכז ורגוע, ואפילו הכין שיעורי בית. בחלק מהמקצועות הוא עבר מציון 'נכשל' לציון 'עובר'. אבל זה הסתכם בזה. הוא 'הקטין ראש'. אם בשיעורי הבית רשמו 'כתוב לפחות 4 משפטים', מייקל היה מקפיד לא לכתוב יותר מארבעה…".
לכאורה עוד סיפור של ילד לקוי למידה בעל הפרעת קשב ריכוז והיפראקטיביות.
ילד שמוריו לא קבלו אותו, חבריו דחו אותו, ילד שהפך להיות לבדיחה של חברת הילדים, ילד שלא הצליח ללמוד, ילד שהחברה וויתרה עליו.ילד שחווה לא מעט תסכולים אכזבות ומפחי נפש.
במהלך שנות עבודתי כמורה לחנוך מיוחד, מצד אחד ומנחת הורים ומאמנת אישית מצד שני, פגשתי לא מעט הורים לילדים בעלי לקויות שונות,
אני יודעת כמה זה לא פשוט לגדל ילדים בכלל, וילדים מיוחדים,
ילדים שהם לא ב"סטנדרט המצופה", בפרט.
כמה מאמץ וכוחות יש להשקיע כדי לגרום לילדים הללו לשרוד במערכת החינוך , כמה פעמים נתקלים באטימות ובדלתות שרק הולכות ונסגרות,
כמה לא פשוט לחברה ולמערכת החינוך כמייצגת אותה לקבל את האחר ואת השונה .
הורים לילדים כמו מייקל (שלא לדבר על הילדים עצמם ) קמים כל בוקר ליום חדש של מאבק, מאבק על הזכות להיות כמו כולם, להשתלב בבית הספר ובחברת הילדים. מאבק עם החברה שרוצה שהילד ילך בנתיב הברור והידוע מראש שמתאים אולי לרוב אבל לא לכולם.
למייקל היה מזל, אמא שלו לא וויתרה עליו. מייקל הגיע לאן שהגיע בזכות אמא אוהבת ומקבלת שלא וויתרה, שנלחמה מלחמה לא פשוטה ולא הפסיקה לנסות, אמא שהאמינה בילד שלה וכנגד כל הסיכויים וכנגד הסטיגמות הביאה את מייקל לאן שהוא נמצא היום. היא מצאה את המקום בו ילדה יכול היה לפרוח ולבטא את כישורנו וכישוריו המיוחדים.
מניסיוני בחינוך המיוחד ראיתי הרבה מאד ילדים שהיו יכולים להיות מייקל פלפס אילו רק היו נלחמים עליהם ולא מוותרים.
מה אני רוצה לומר , לא לוותר , לפתוח כמה שיותר אפשרויות , לכל ילד באשר הוא,
קבלו את ילדיכם ללא תנאי. תמיד תמיד לראות את מה שיש בילד את הכוחות ואת היכולות ותאמינו לי בכל ילד יש! לפעמים במהלך התובעני של היום יום אנחנו לא רואים את הכוחות.
גם אם הוא לא תלמיד טוב , או לא ספורטאי מצטיין אולי אפשר לפתוח לו דלתות לעולמות אחרים בהם יהייה לו טוב והוא יוכל לבטא את יכולותיו. ואולי הילד שלכם הוא מייקל פלפס הבא….
